בפרשה התורה מצווה את בני ישראל להקים בכניסתם לארץ בהר עיבל מזבח אבנים להקרבת קורבנות.
בספר יהושע פרק ח' מתואר שיהושע אכן בנה מזבח בהר עיבל "כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה מִזְבַּח אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת אֲשֶׁר לֹא הֵנִיף עֲלֵיהֶן בַּרְזֶל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לה' וַיִּזְבְּחוּ שְׁלָמִים". הר עיבל מזוהה היום כהר גבוה מצפון לעיר שכם.
בשנות ה 80' הארכיאולוג פרופסור אדם זרטל ניהל חפירות בהם זוהה מתחם גדול בגובה 4 מטר עשוי אבני גוויל, אבנים לא מסותות.
אל המבנה המרכזי, שאין בו פתחים, מוביל מעלה אבנים משופע שזוהה ככבש המוביל למזבח. על פי חותמות מצריות שנמצאו במקום (חרפושיות) וכלי חרס אופייניים עולה כי המזבח נבנה במאה ה 13 לפני הספירה, דהיינו במועד המתאים לכניסת שבטי ישראל לארץ.
בנוסף נמצאו הרבה שרידי בהמות טהורות ממין זכר בגיל שנה, בהתאם לתנאים שהתורה מצווה בהקרבת קורבנות.
מיותר לציין כי חוקרים רבים לא מקבלים את הזיהוי של המקום כמזבח שבנה יהושע.
העובדה שכבר באותה תקופה השבטים הישראלים פעלו כעם אחד מנוגדת לתפיסה לפיה מדובר בנוודים שהתנחלו בתהליך ארוך והדרגתי ורק בשלב מאוחר יותר יצרו מיתוס לפיו הם יצאו יחד ממצרים והתנחלו בארץ.
